חודש כסלו

"ניתן להסתכל בשני אופנים על העולם, או שאינך רואה דבר כנס או שהכול נדמה בעינך כנס" – אלברט איינשטיין.

בזמן הזה , כשקר כל כך, הימים קצרים והלילות הינם הארוכים ביותר בשנה אנו חוגגים את חג החנוכה.
במשך כל ימות השנה אנו מסתכלים על מה שאנו רואים באמצעות האור.
בחנוכה אנו מתמקדים בהתבוננות באור עצמו.
במשך שמונה ימים אנו מברכים על כוחו של האור ועוצמתו.
בכל התרבויות והדתות הדלקת נרות קשורה לריטואל מקודש
ישנן סיבות רבות להדלקת נרות- החל מהסיבה הפרקטית של מתן אור וגירוש החושך וכלה בייחוד ברכות ותפילות, זיכרון אהובים ואירועים מיוחדים, גירוש רוחות או הבעת סולידריות.
הלהבה הבוערת של הנר נתפסת לעתים רבות כמטאפורה לנשמה.
מה יש בה בכוח המהפנט של הלהבה שגורם לנו לבהות בה למשך דקות ושעות ארוכות ?
אולי זה כי אנו מתבוננים בעצמנו…
בנוסף על המשמעות הסימבולית של הנר ישנן גם האיכויות הפיזיות הנפלאות של הנר . הוא מאיר, מחמם, ויופייה העדין של הלהבה משרה רוגע ושלוה עמוקה על האדם.
כמלוה רוחנית אני נפגשת עם המטופלים במחלקות האשפוז בבית החולים. סביבת בית החולים הינה סביבה אשר לעיתים קרה ומנוכרת.
יצירת מפגש משמעותי עם אדם יוצרת מרחב מקודש המזמין את נוכחותה של הרוח . וכשהרוח נוכחת ישנו חום ואור במקום בו היה קודם חשוך וקר.
נוכחות, חמלה והקשבה עמוקה יוצרות מרחב בטוח בו המטופל מוזמן להיזכר בעדינות באור הנצחי הטמון בתוכו.
למוזיקה ולאמנות ישנה איכות כזו המסוגלת להעיר את האדם ומאפשרת לו לבוא במגע עם האור הפנימי שלו ולבטאו. האמנויות מהוות גם דרך לביטוי ההשתקפות של אותו האור המציץ מבין החרכים.
אני מוצאת את עצמי בהתפעלות גדולה ובענווה עמוקה בפני יכולת ההתמודדות המופלאה של האדם.
אפילו במצבים בהם נדמה שהאור כבה לגמרי, כאשר משא החיים כה כבד והסבל גדול
אנשים מוצאים את האומץ והכוח לחדש את רוחם ולהתחבר לאותו נר תמיד החבוי בתוכם.

חג אורים שמח

חודש אלול

אלול בשבילי זה שיר אהבה
זה עדין לא סוף ועוד לא התחלה
נקודת ממשק בין עולמות
כל ה"היה" ומה ש"יהיה"
מתכללים בהויה שבהוה
נושם את ההתרגשות שבקצה הפרוזדור, לקראת הטרקלין
עם הרומנטיקה של הטרמינל, פרידות וסופים

בין לבין זה הזמנה להבנה
מה נשאר ומה הולך ומה המטרה
זו רק המחלה שסופנית
האדם החולה הוא אין סופי

מתוך כך אני מתבונן גם בעצמי
מה סופי ומתכלה ומה נצחי
במעשי, בחשיבתי

אלול קורא להתחדשות הנשימה
להתמסר לרחיצה פנימית, להשקטה
אין שמחה כמו התרה
של כך הסבך, הנדרים והשגרה
מסיבת פרידה לכל מה שנתפס בי והוא לא באמת אני
"רחץ וטהר ואל תאחר בטרם ימים פונים"

כדי שלא יברחו לי הימים המיוחדים האלה הכנתי לי לוח חודשי בו כל יום מתחלפות האותיות מאלף ועד תו: אלול בלול גלול וכ"ו.. אחרי שבוע אלול יהיה זלול חלול, אחר כך כלול, לפעמים עלול ליום אחד ואז צלול וסלול ובסוף הכי תלול והופלה, נגמרה לה השנה

והעיקר למצוא מעבר לסוף את ההתחלה ואת ההקלה של מישהו שפרק את מטענו הכבד מעל כתפיו להתמתח ולצאת להרפתקה חדשה

חודש אב- להיות אב, להיות אם

חודש אב הינו חודש בו אנו מכירים בסבל בכאב בנחמה ובתקווה.
השם של חודש אב יכול להתפרש גם כאבא, ולעתים קרובות מוסיפים גם את המילה מנחם (מנחם אב) ובכך מתווספת החמלה.
החודש הייתי עדה לסבל, כאב, חמלה ותקווה במחלקת אשפוז יום המטולוגי בהדסה הר הצופים בה אני עובדת.
יש במחלקה תחושה של קהילה קטנה , תמיכה ושיתוף בין המטופלים ובין הצוות והמטופל ובין בני המשפחה. כולם עוזרים לכולם. עבדתי עם חולה בשם מאג'ד, אדם שסבל ממצוקה פיזית ונפשית.
מאג'ד היה מסוגל לשתף באופן מילולי וכן באמצעות ציורים וקולאזים את הפחד ואת העצב שלו על כך שימות בקרוב. הוא היה גם מסוגל להביע החמלה לאחרים ורצה ליצור צוואה אתית של תקווה עבור ילדיו ונכדיו.

בקולאז ' הראשון מאג'ד בחר אריה ויעל וכך הביע כוח, אומץ וגם חמלה, חמלה לבעלי החיים, חמלה לעצמו ולאחרים. לפי דבריו: "חייב להיות אחד חמלה לכל בני האדם כולם וכל החיות" ( 2/7/16 )
בעבודה השנייה הוא צייר את ביתו ,בית עם דלת פתוחה, חלונות. לאט לאט הוא הוסיף שני עצים שונים. כאשר שאלתי איפה הוא נמצא בתמונה הוא אמר שהוא לא נמצא שם כלל. לאט לאט הוא הוסיף את עצמו, גוף מים ושני אנשים נוספים. אז הוסיף ציפורים, שמיים ושמש. שוחחנו, ישבנו בשקט, נשמנו , היינו ביחד..
מאג'ד נפטר ב 31-07-1 .הוא אינו סובל יותר.
מי ייתן וחודש אב יהיה זמן בו כולנו נזכה להיות נוכחים עבור אלו הזקוקים לנחמה, שנוכל לתמוך במצבים של סבל ופחד . בחברות יש לנו "ארגז כלים" של מוסיקה, טקסט, תפילה, שתיקה.
ביחד אנו יוצרים קהילה קטנה ומשמעותית במחלקה וזוכים להיות קצת כמו אבא ואמא מיטיבים שמנחמים ומגלים חמלה כלפי כל מי שזקוק לה .

חודש תמוז

במזל תמוז / דליה רביקוביץ

במזל תמוז יכבשנו הים
ותכלתו בנו כיין יחמר
יין התכלת, כבד הטעם,
כבד הצבע,
עמוס ניחוח האצות
ויורד כליות כאבן.
במזל תמוז נקום מגחון,
נפרוש כנף, נשוט
אל אין גבול
אל מעבר לישות.
ממרומי חופיו הירוקים-
הים, בין שמים וארץ יטילנו,
יקשור כנף ארוכה לגפינו
ושטח חלום קפוא
למאויינו הצפים.
במזל תמוז נקום מגחון,
נפרוש כנף, נשוט-
אל אין גבול
אל מעבר לישות.

המילה חודש משמעותה התחדשות. בכל חודש יש הארה והשפעה רוחנית המושפעת מלמעלה והיא המיוחדת לו. כל חודש מהווה פוטנציאל להתחדשות של האדם בתחומים מיוחדים בחייו, להיבנות ולהתקדם בהם. יש דבר אחד קבוע במציאות שאינו משתנה והוא חוסר הקביעות-השינוי.
חודש תמוז יכול להיות דווקא חודש של ניצחון והתגברות. דווקא במקום החיסרון והחושך קיימת האפשרות לצמוח ולגדול. עשיית טוב נותנת לנו לראות טוב. החסד הוא הכוח בנפש שיכול להפוך את החושך לאור.
בשבוע שעבר זכיתי בחוויה אשר ממלאת את הנפש. קיימנו את אירוע הסיום של חברות בגליל. חלל בית החולים התמלא בניגון, צבע ושיר והלב התרחב מהידיעה שזה אפשרי ושדברים כאלה מתממשים. זו שנה של צמיחה עבורי, שנה אשר הביאה איתה שפה חדשה, רוח מיטיבה ואנשים מופלאים. הטוב והשותפות שחווה מתוך כך, שוטפים את חום חודש תמוז ומזקקים את הנפש ומשרים טוב בעולם. זוהי השנה הראשונה לחברותי בחברות! למדתי לגלות ארגון מופלא, צוות קסום ושפה חדשה ולא מוכרת. זכות גדולה להיות חלק, להיות שייכת: "נפרוש כנף, נשוט-אל אין גבול".

חודש אייר

נכנסנו לחודש אייר שהינו חודש של שילוב. החודש הקודם התמקד בנושא החופש, החודש הזה לוקח את החופש ומוריד אותו לשורשים שלנו על מנת להיות משולב ומקורקע בתוכנו. אייר מקשר בין החודשים ניסן וסיון דרך ספירת העומר, ארבעים ותשעה ימים שבין פסח לשבועות. במקורות עתיקים יש לחודש אייר שלושה שמות: 1. החודש השני- המקור בתורה, אייר מגיע אחרי ניסן שהוא החודש הראשון. 2. זיו- המייצג את האור והברק. תפארת העצים, יופיים של הפרחים. אור מיוחד, העצמה של אנרגיה. 3. אייר- מוסבר על ידי הקבלה כראשי תיבות : א – י – י- ר: אני ה' רופאך . נאמר כי בחודש אייר שערי רפואה פתוחים לנו, זו הזמנה לכל אחד מאתנו לרפא את הדרוש ריפוי. מקום בטוח כמלווה רוחנית ואמנית, אני עובדת במרפאת סי-אף בבית החולים הדסה הר הצופים. בכל יום ראשון ילדים בכל הגילאים מגיעים למרפאה. חלקם בפעם הראשונה ואחרים לבדיקות המשך הכוללות בדיקות רפואיות, קבלת נוזלים, אינהלציה ולפעמים אשפוז. במהלך היום הילדים וההורים עוברים בבית הספר, שם אנו מציעים מקום בטוח לעסוק ביצירת אומנות. אנו מזמינים ילדים והורים כאחד להתחבר אל המקור היצירתי הטבעי שלהם. חלק מהילדים מגיעים בריצה למשהו שהם מכירים ומצפים לו, עבור אחרים זה יכול להיות הביקור הראשון בבית חולים ובחדר האומנות ומגיעים עם תחושה של חשש גוברת (עבור הילד וגם ההורה). כאשר ילד מתיישב ומתחיל לעסוק באמנות , ההורה נאלץ לעיתים לעזוב את החדר (מחכה בחוץ כדי לא להחמיץ תור לרופא), ובו בזמן להשגיח עליו ולעודד. הורים אחרים מנצלים את ההזדמנות ליצור אמנות עם הילדים שלהם או לעשות משהו משלהם. אני תמיד נדהמת עד כמה גם אנחנו כמבוגרים צריכים זמן כדי לשחק וליצור. השתתפות בעשיית אמנות בתוך מסגרת רפואית יכולה להיות מאד מרפאה. הפיכת חוויה שעלולה להיות מאוד מלחיצה ומפחידה – לחיובית. אדם הופך לחלק בסביבה שבה משחק, דמיון ורגשות יכולים לזרום בחופשיות. מקום שבו הילד נמצא בשליטה על העבודה שלו . החדר ותהליך היצירה מציעים הזדמנות לילד לשהות ב- "מקום בטוח" בזמן ההמתנה לקבלת טיפול רפואי. הייתי רוצה לשתף אתכם בכמה עבודות שנעשו לאחרונה על ידי אמנים צעירים ונפלאים ממרפאת הסי אף, העבודות משקפות את הנושא של יצירת "מקום בטוח"
 

חודש טבת

היבטים מנוגדים מאפיינים את חודש טבת: מקור השם בבבל. באכדית שמו "טביתו" ומשמעו- משהו ששוקעים בו (כמו בוץ), מאידך, טבת גם מלשון טובה – זה החודש שבו אסתר נלקחה להרמון אחשוורוש ומכאן צמחה הטובה לישראל, ובוטלה גזרת המן…פרשנות חיובית נוספת לשם היא טבת מלשון 'הטבה' – תיקון ,שיפור, וזה בהשראת אור נרות החנוכייה שמספרם עולה סמוך לראש חודש טבת… אך שוב, מנגד, בעשרה בטבת החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה…

במקרה שלנו, המצור על הגוף משמעותו מצב שבו הגוף מוקף ומותקף ואינו מסוגל לצאת בכוחות עצמו מן המצר שאליו נקלע בניגוד לרצונו. זהו המאפיין העיקרי של המאושפזים במחלקת השיקום שבה אני מלווה רוחנית של החולים ושל קבוצת מתנדבות מקהילת רמות ציון שבגבעה הצרפתית. זהו מצור על הגוף שנפגע מאירועים בריאותיים חריפים ויוצר מצוקה נפשית ורוחנית ותחושות של חוסר אונים, ה"טביתו" הזה שבו עלולים לשקוע במרה שחורה ובאבדן תקווה…
אך מי שמאמין בכוח הרוח יכול לחבור ולהתחבר למטרה הנעלה של מחלקת השיקום (שברובו שיקום גריאטרי): ליצור ולאפשר את "ההטבה" של ה"טבת", של ביטול או ריכוך הגזרה, יחודו של הליווי הרוחני במחלקה הזו הוא בפעילות של משחק ועשייה אמנותית עם החולים…באמצעות השיחה, המשחק והאמנות אנחנו מנסים לסלול בצניעות ובצנעה את שביל התקווה ואת הנגיעה בשמחה בחזרה לחיים…
ולדוגמא, הנה לפניכם קטע משיחה שקיימתי עם חנה (שם בדוי) המאושפזת במחלקה:

השיחה מתקיימת בחדר האוכל של המשמש אותנו פעמיים בשבוע כמועדון משחקים, שיחה, קריאה… חנה, כחודש אחרי אירוע מוחי יושבת בכסא גלגלים, קרוב לשולחן. אישה קשישה עטופה בחלוק. לראשה מטפחת הדוקה, והיא אסופה אל תוכה. כפופה…
אני: (נגשת אליה. מתיישבת לצידה) שלום לך, אני אביגיל, אפשר קצת לשבת איתך
חנה: לא מרימה את העיניים, לא מביטה לשום כיוון, לא רואה איש…
אני: לי קוראים אביגיל, מה שמך?
חנה (מציצה בעין אחת) ממלמלת חנה… חנה …
אני: שלום חנה… יש כאן הרבה משחקים, תראי, גם דפי ציור, צבעים… מה מתחשק לך לעשות…
חנה: אני לא יודעת משחקים… אף פעם לא שיחקתי…
אני: תראי יש פה פאזל… אולי נבנה ביחד
חנה: לא יודעת… מה זה… מה עושים…
אני: תסתכלי, את רואה את התמונה שעל הקופסה?
חנה (מרימה קצת יותר את ראשה), מביטה בעין אחת… זה יפה הצבעים… זה יפה… מה עושים
אני: את רואה, על המכסה של הקופסא זו התמונה השלמה… בקופסא יש חלקים של התמונה … (אני מפזרת אותם על השולחן)… צריך להרכיב מחדש… רוצה להרכיב איתי?
חנה: מה זה, חלקים שבורים, חבל… חבל…
אני: אנחנו יכולות להרכיב ביחד מחדש את כל החלקים, שתצא תמונה יפה… מה דעתך
חנה: לא יודעת, לא יודעת… (שולחת יד שמאל, ימין משותקת, מנסה לאסוף… לקרב) … מה זה… מה זה… זה שבור… זה שבור… אי אפשר… אי אפשר…
אני: זה לא מסובך כל כך… צריך להסתכל כל הזמן על התמונה השלמה ולפי זה לעשות: תראי, הנה חבצלות מים ורודות, דגים שוחים עמוק בתוך המים הכחולים ירקרקים…
חנה: (מתאמצת יותר לפקוח את העין האחת)… יפה יפה הפרח הזה… גם הדג… (נאנחת) אני מכינה דגים לשבת,,, גפילטפיש… את יודעת מה זה
אני: כן, גם סבתא שלי הייתה מכינה… מאד אהבתי… גם במשפחה שלך אוהבים?
חנה: כן… כל מה שאני עושה לשבת… כולם אוכלים הכול… הילדים… הנכדים
אני: יש לך משפחה גדולה?
חנה: עשרה ילדים, חמש עשרה נכדים בלי עינהרע… כולם התחתנו, לא גרים בבית… כל השבוע אני לא רואה אותם… מפוזרים…אני אומרת תבואו, תבואו אבל אין להם זמן… אבל בשבת אני אומרת תבואו לאכול… רוצים את האוכל של אמא אז באים… כולם באים בשבת… אוכלים… שמחים… משפחה זה שמחה
אני: מאין את חנה
חנה: גרה בבית ישראל… את יודעת איפה זה?
אני: כן, אני אוהבת ללכת שם ביום שישי… לראות את ההכנות לשבת… את הריח של החלות
חנה: (מתחילה לאסוף חלקים בידה האחת כמעט בלי להסתכל, באופן מקרי. מנסה להניח אותם צמודים.) זה לא מתחבר … מה זה… יש כללים במשחק הזה? לא יודעת את הכללים… בכלל אף פעם בחיים לא שיחקתי… רק בבית הייתי… גידלתי ילדים
אני: בפאזלים אפשר גם בלי ניסיון, בלי כללים, אפשר גם לחבר את מה שמתחבר לפי מה שמזדמן בצבעים בצורות.. הכי טוב להתחיל מן המסגרת… בואי נעשה ביחד… תראי, (אני מחפשת ומוצאת כמה חלקים מן המסגרת ומתחילה לחבר) זה נראה לך מתאים?
חנה: מתאים, מתאים..
אני: בואי תנסי גם את
חנה: מנסה בכוח להצמיד… לא מצליח לי… לא יודעת… בחיים לא עשיתי… (מחפשת עוד חלקים… עכשיו גם פוקחת עין שנייה) … הנכדים בטח יודעים איך…אני לא טובה בזה. אני לא מצליחה לחבר שום חלק, שום דבר לא מתחבר לי … גורנישט… עכשיו אני גם לא יכולה להזיז יד ימין… היד שלי לא מתחברת יותר לראש שלי… עושה פיסיותרפיה, לא עוזר…אני אישה נכה
אני: את מצליחה לחבר את כל הילדים והנכדים בשבת… את אמא שמצליחה לחבר משפחה
חנה: משפחה זה הכי חשוב בחיים (מהרהרת רגע, מחייכת)… בשבת כולם באים… כולם באים…
אני: זה חיבור גדול!!! משפחה זה הכי חשוב בחיים שלך… את עושה את הפאזל של החיים…
חנה: מחייכת… כן… כן… גם לבית חולים הם באים לראות אותי
אני: בואי נמשיך לנסות, אני בטוחה שביחד נצליח
חנה: (מנסה, מתאימה ומחברת שני חלקים): הנה, הצלחתי… (מופתעת)..
אני: אולי בהמשך, בעזרת השם, בעזרת הפיסיותרפיה גם היד שלך תתחבר יותר לראש… יש תקווה, יש ריפוי
חנה: (מחייכת) הלוואי, הלוואי
אני: אפשר להתפלל על זה… אולי את מכירה תפילה כזו?
חנה: לא יודעת… לא מכירה
אני: אז אולי נמציא כזאת?

חודש כסלו

חודש כסלו הוא מהחודשים החשוכים ביותר. הלילות בכסלו מגיעים לשיא ארכם. החושך כאילו מתגבר על האור. אבל למעשה החושך והאור משמשים בערבוביה בעולם והם ערובה לקיום והתנהלות סדירה. הרמב"ם אינו רואה את החושך כמציאות בפני עצמה, אלא כהעדר אור. על פי תפישתו רק האור קיים במציאות והחושך נוצר כאשר מסלקים את האור. ברצוני לקשר אמירה זאת לעבודה שאני עוסקת בה- התבוננות בסיפורי חיינו. בתחילת החודש חברות פתחה קורס למטפלים בצפון שכותרתו- "עבודה עם סיפורי חיים", סיפורי חיינו שבהם אור וחושך משולבים זה בזה. דווקא יתרונו של האור מתגלה מתוך החושך. החושך אינו העדרו של האור, אלא גילוי אחר שלו. היכולת לצמצם את האור, מאפשרת לראות את הגוונים השונים שלו. עפ"י התפישה החושך דווקא מהווה גילוי גדול יותר של האור. אין מלחמה בחושך כמו בשיר" באנו חושך לגרש" אלא ניסיון אולי להפוך אותו למציאות אפשרית, מצמיחה: "אנו חושך להפך" להפוך בו עוד ועוד, להתעסק איתו, להפוך אותו במובן של טרנספורמציה. כל תהליך שנעשה בחיינו שלא יכלול את החושך לא יהיה שלם. החיסרון הוא חלק מההתחדשות, יש בחיינו זמנים מאירים, בהירים, בהם הטוב קרוב ומוחש, ויש גם זמנים חשוכים, מעורפלים. מה היחס בין שני הזמנים האלה? האם אחד מבטל את השני? או שיש איזו השלמה ביניהם? האם אפשר בכלל לקיים חיים של אור ללא חושך וחושך ללא אור? היבט אחר שקושר את עבודתנו הרוחנית לחודש כסלו—הוא האור הגנוז. אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ודור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא." שאלו החסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז שבתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם. מבוסס על מדרש שמות רבה, לה. מתוך: מרטין בובר, אור הגנוז – סיפורי חסידים, הוצאת שוקן. האור הגנוז שאלוהים גנזו והחביאו, נמצא בכל אחד מאתנובאורח חיינו. עלינו לגלותו, להכירו, להאירו. "צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו." המימרה על נר ואור, מיוחסת לרב אברהם יצחק קוק.

נברך את עצמנו בראשו של חודש הזה, שנדע ליצור אור ולברוא חושך. שנדע לברוא את עצמנו כל יום מחדש עם הצללים והאורות שבנו.