היבטים מנוגדים מאפיינים את חודש טבת: מקור השם בבבל. באכדית שמו "טביתו" ומשמעו- משהו ששוקעים בו (כמו בוץ), מאידך, טבת גם מלשון טובה – זה החודש שבו אסתר נלקחה להרמון אחשוורוש ומכאן צמחה הטובה לישראל, ובוטלה גזרת המן…פרשנות חיובית נוספת לשם היא טבת מלשון 'הטבה' – תיקון ,שיפור, וזה בהשראת אור נרות החנוכייה שמספרם עולה סמוך לראש חודש טבת… אך שוב, מנגד, בעשרה בטבת החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, מצור שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה…

במקרה שלנו, המצור על הגוף משמעותו מצב שבו הגוף מוקף ומותקף ואינו מסוגל לצאת בכוחות עצמו מן המצר שאליו נקלע בניגוד לרצונו. זהו המאפיין העיקרי של המאושפזים במחלקת השיקום שבה אני מלווה רוחנית של החולים ושל קבוצת מתנדבות מקהילת רמות ציון שבגבעה הצרפתית. זהו מצור על הגוף שנפגע מאירועים בריאותיים חריפים ויוצר מצוקה נפשית ורוחנית ותחושות של חוסר אונים, ה"טביתו" הזה שבו עלולים לשקוע במרה שחורה ובאבדן תקווה…
אך מי שמאמין בכוח הרוח יכול לחבור ולהתחבר למטרה הנעלה של מחלקת השיקום (שברובו שיקום גריאטרי): ליצור ולאפשר את "ההטבה" של ה"טבת", של ביטול או ריכוך הגזרה, יחודו של הליווי הרוחני במחלקה הזו הוא בפעילות של משחק ועשייה אמנותית עם החולים…באמצעות השיחה, המשחק והאמנות אנחנו מנסים לסלול בצניעות ובצנעה את שביל התקווה ואת הנגיעה בשמחה בחזרה לחיים…
ולדוגמא, הנה לפניכם קטע משיחה שקיימתי עם חנה (שם בדוי) המאושפזת במחלקה:

השיחה מתקיימת בחדר האוכל של המשמש אותנו פעמיים בשבוע כמועדון משחקים, שיחה, קריאה… חנה, כחודש אחרי אירוע מוחי יושבת בכסא גלגלים, קרוב לשולחן. אישה קשישה עטופה בחלוק. לראשה מטפחת הדוקה, והיא אסופה אל תוכה. כפופה…
אני: (נגשת אליה. מתיישבת לצידה) שלום לך, אני אביגיל, אפשר קצת לשבת איתך
חנה: לא מרימה את העיניים, לא מביטה לשום כיוון, לא רואה איש…
אני: לי קוראים אביגיל, מה שמך?
חנה (מציצה בעין אחת) ממלמלת חנה… חנה …
אני: שלום חנה… יש כאן הרבה משחקים, תראי, גם דפי ציור, צבעים… מה מתחשק לך לעשות…
חנה: אני לא יודעת משחקים… אף פעם לא שיחקתי…
אני: תראי יש פה פאזל… אולי נבנה ביחד
חנה: לא יודעת… מה זה… מה עושים…
אני: תסתכלי, את רואה את התמונה שעל הקופסה?
חנה (מרימה קצת יותר את ראשה), מביטה בעין אחת… זה יפה הצבעים… זה יפה… מה עושים
אני: את רואה, על המכסה של הקופסא זו התמונה השלמה… בקופסא יש חלקים של התמונה … (אני מפזרת אותם על השולחן)… צריך להרכיב מחדש… רוצה להרכיב איתי?
חנה: מה זה, חלקים שבורים, חבל… חבל…
אני: אנחנו יכולות להרכיב ביחד מחדש את כל החלקים, שתצא תמונה יפה… מה דעתך
חנה: לא יודעת, לא יודעת… (שולחת יד שמאל, ימין משותקת, מנסה לאסוף… לקרב) … מה זה… מה זה… זה שבור… זה שבור… אי אפשר… אי אפשר…
אני: זה לא מסובך כל כך… צריך להסתכל כל הזמן על התמונה השלמה ולפי זה לעשות: תראי, הנה חבצלות מים ורודות, דגים שוחים עמוק בתוך המים הכחולים ירקרקים…
חנה: (מתאמצת יותר לפקוח את העין האחת)… יפה יפה הפרח הזה… גם הדג… (נאנחת) אני מכינה דגים לשבת,,, גפילטפיש… את יודעת מה זה
אני: כן, גם סבתא שלי הייתה מכינה… מאד אהבתי… גם במשפחה שלך אוהבים?
חנה: כן… כל מה שאני עושה לשבת… כולם אוכלים הכול… הילדים… הנכדים
אני: יש לך משפחה גדולה?
חנה: עשרה ילדים, חמש עשרה נכדים בלי עינהרע… כולם התחתנו, לא גרים בבית… כל השבוע אני לא רואה אותם… מפוזרים…אני אומרת תבואו, תבואו אבל אין להם זמן… אבל בשבת אני אומרת תבואו לאכול… רוצים את האוכל של אמא אז באים… כולם באים בשבת… אוכלים… שמחים… משפחה זה שמחה
אני: מאין את חנה
חנה: גרה בבית ישראל… את יודעת איפה זה?
אני: כן, אני אוהבת ללכת שם ביום שישי… לראות את ההכנות לשבת… את הריח של החלות
חנה: (מתחילה לאסוף חלקים בידה האחת כמעט בלי להסתכל, באופן מקרי. מנסה להניח אותם צמודים.) זה לא מתחבר … מה זה… יש כללים במשחק הזה? לא יודעת את הכללים… בכלל אף פעם בחיים לא שיחקתי… רק בבית הייתי… גידלתי ילדים
אני: בפאזלים אפשר גם בלי ניסיון, בלי כללים, אפשר גם לחבר את מה שמתחבר לפי מה שמזדמן בצבעים בצורות.. הכי טוב להתחיל מן המסגרת… בואי נעשה ביחד… תראי, (אני מחפשת ומוצאת כמה חלקים מן המסגרת ומתחילה לחבר) זה נראה לך מתאים?
חנה: מתאים, מתאים..
אני: בואי תנסי גם את
חנה: מנסה בכוח להצמיד… לא מצליח לי… לא יודעת… בחיים לא עשיתי… (מחפשת עוד חלקים… עכשיו גם פוקחת עין שנייה) … הנכדים בטח יודעים איך…אני לא טובה בזה. אני לא מצליחה לחבר שום חלק, שום דבר לא מתחבר לי … גורנישט… עכשיו אני גם לא יכולה להזיז יד ימין… היד שלי לא מתחברת יותר לראש שלי… עושה פיסיותרפיה, לא עוזר…אני אישה נכה
אני: את מצליחה לחבר את כל הילדים והנכדים בשבת… את אמא שמצליחה לחבר משפחה
חנה: משפחה זה הכי חשוב בחיים (מהרהרת רגע, מחייכת)… בשבת כולם באים… כולם באים…
אני: זה חיבור גדול!!! משפחה זה הכי חשוב בחיים שלך… את עושה את הפאזל של החיים…
חנה: מחייכת… כן… כן… גם לבית חולים הם באים לראות אותי
אני: בואי נמשיך לנסות, אני בטוחה שביחד נצליח
חנה: (מנסה, מתאימה ומחברת שני חלקים): הנה, הצלחתי… (מופתעת)..
אני: אולי בהמשך, בעזרת השם, בעזרת הפיסיותרפיה גם היד שלך תתחבר יותר לראש… יש תקווה, יש ריפוי
חנה: (מחייכת) הלוואי, הלוואי
אני: אפשר להתפלל על זה… אולי את מכירה תפילה כזו?
חנה: לא יודעת… לא מכירה
אני: אז אולי נמציא כזאת?