לֹא הֶאֱמַנְתִּי,
בְּעָמְדִי עַל גְּדַת הַנָּהָר,
הָרָחָב וְהַסּוֹחֵף,
שֶׁאַעֲבֹר גֶּשֶׁר זֶה,
הַקָּלוּעַ מִקָּנֶה דַּק, שָׁבִיר
קָשׁוּר בְּסִיבִים.
פָּסַעְתִּי קַל כְּפַרְפָּר
וְכָבֵד כְּפִיל
הָלַכְתִּי בּוֹטֵחַ כְּרַקְדָן
וּמִתְנוֹדֵד כְּעִוֵּר.
לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁאַעֲבֹר אֶת הַגֶּשֶׁר הַזֶּה.
וּבְעָמְדִי כָּעֵת בַּגָּדָה הַשְּׁנִיָּה,
אֵינִי מַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אוֹתוֹ.
*
