כשאמות

כְּשֶׁאָמוּת, כְּשֶׁיּוֹצֵא אֲרוֹנִי

אַל נָא תַּחְשְׁבוֹ כִּי מִתְגַּעְגֵּעַ אֲנִי לְעוֹלָם

אַל תַּזִּילוּ דֶּמַע, אַל תִּתְאַבְּלוּ אוֹ תִּצְטַעֲרוּ. אֵינִי נוֹפֵל אֶל תְּהוֹם פַּלָּצוּת

כְּשֶׁתִּרְאוּ אֶת גּוּפָתִי נִשֵּׂאת, אַל תִּתְיַפְּחוּ עַל שֶׁעָזַבְתִּי

אֵינִי עוֹזֵב, אֲנִי בְּפִתְחָהּ שֶׁל אַהֲבָה נִצְחִית.

כְּשֶׁתַּשְׁאִירוּנִי בְּקִבְרִי, אַל תִּפְרְדוּ לְשָׁלוֹם.

זִכְרוּ הַקֶּבֶר הִנּוֹ אַךְ מָסַךְ אֶל גַּן עֵדֶן שֶׁמֵּעֵבֶר.

כָּל שֶׁתִּרְאוּ הוּא יְרִידָתִי אֱלֵי קֶבֶר, וְעַתָּה רָאוּ אוֹתִי עוֹלֶה.

הַכֵּיצַד יְהֵא זֶה קֵץ? הֲרֵי בְּרֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ בִּנְחִיתַת הַסַּהַר, נִרְאֶה כְּאִלּוּ שְׁקִיעָה, אוּלָם עֵת עֲלוֹת הַשַּׁחַר הִיא.

כְּשֶׁהַקֶּבֶר נוֹעֵל אוֹתְךָ, עֵת שִׁחְרוּר נִשְׁמָתְךָ הִיא.

הֲרָאִית אֵי פַּעַם זֶרַע נוֹפֵל אֶל קַרְקַע לְלֹא שֶׁיַּעֲלֶה בַּחַיִּים חֲדָשִׁים?

מַדּוּעַ תְּטַיֵּל סָפֵק בְּשִׁבְתּוֹ שֶׁל הַזֶּרַע שֶׁשְּׁמוֹ אָדָם?

כַּאֲשֶׁר תִּסְגֹּר אֶת פִּיךָ בְּפַעַם הָאַחֲרוֹנָה, 

מִלּוֹתֶיךָ וְנִשְׁמָתְךָ יְשֻׁיְּכוּ לְעוֹלָם שֶׁל לֹא מָקוֹם, לֹא זְמַן