כשהמוות יבוא
כמו דובה רעבה בסתיו;
כשהמוות יבוא, וישלוף את כל המטבעות הנוצצים מארנקו

כדי לקנות אותי, ויטרוק את הארנק;
כשהמוות יבוא
כמו חצבת;

כשהמוות יבוא
כמו קרחון בין השכמות,

אני רוצה לעבור בדלת בסקרנות, תוהה:
איך יהיה שם, בבקתת האפלה ההיא?

ולכן אני מסתכלת על כל הדברים
כעל אחי ואחיותיי,
ועל הזמן כעל רעיון, לא יותר,
ואני לוקחת בחשבון את הנצח כאפשרות נוספת,

ואני חושבת שכל חיים הם כמו פרח, נפוצים
כמו חרצית בשדה, ויחידים כמוה,

וכל שם הוא מנגינה נוחה בפה,
נוטה, כמו כל מנגינה, אל הדממה,

וכל גוף – לביא של אומץ, ודבר
יקר לאדמה.

כשזה ייגמר, אני רוצה לומר: כל חיי
הייתי כלה, נשואה להתפעמות.
הייתי החתן, וחיבקתי את העולם בזרועותיי.

כשזה ייגמר, אני לא רוצה לתהות
אם עשיתי מהחיים שלי משהו מסוים, משהו ממשי,
אני לא רוצה למות כשאני נאנחת, מבוהלת,
או מתווכחת.

אני לא רוצה שבסוף יצא שהייתי רק תיירת בעולם.