פתיחות זו, כפי שמתברר מן הקריאה בספר, היא בעלת היבטים תאולוגיים, הקושרים יחדיו את האדם, את העולם ואת האלוהים. אולם אין זו תאולוגיה המצויה לנו מן המוכן שצריך לשנן אותה, אלא זוהי תאולוגיה שצריך לגשש לעברה, שדורשת את עֵרנותנו ואת תשומת ליבנו אל חיינו־שלנו ואל המקורות התרבותיים העומדים לרשותנו. זוהי תאולוגיה הדורשת תעוזה וענווה; הקשבה מתמידה לשינויי הרוח; הבנת המרחבים הפרשניים שבהם מתקיימת התודעה ושבהם נוסדת התרבות; ופתיחות ושימור של המתח בין הנאמר והנמסר לבין הבלתי ניתן להיאמר. היא דורשת לב נכון.
מיכאל פישביין הוא מחשובי החוקרים בענפיה השונים של מחשבת ישראל: ממחקר המקרא, המדרש, מסורת הפיוט והמיסטיקה היהודית ועד המחשבה היהודית המודרנית. הוא מכהן כפרופסור למדעי היהדות בבית הספר לדתות באוניברסיטת שיקגו, והוא חבר באקדמיה האמריקאית לאומנויות ולמדעים. בין ספריו נמנים פירוש מקיף של ההפטרות וכן פירוש לשיר השירים, וכן ספרי המחקר פורצי דרך בפרשנות המקרא בישראל הקדומה; המיתוס המקראי ויצירת המיתוס אצל חז"ל; והדמיון הפרשני.
