נפש יש בנו – מדי פעם.
אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה
ולתמיד.
יום אחר יום
שנה אחר שנה
יכולים לחלוף בלעדיה.
לעתים תקנן לזמן-מה
בהתפעלות ובפחדים
של הילדות.
לפעמים רק בתמהון
שאנו זקנים.
לעתים רחוקות תתלוה אלינו
בעיסוקים מיגעים
כמו הזזת רהיטים
סחיבת מזודות
או הליכה בנעליים צרות.
בזמן מילוי שאלונים
וכתיתת בשר
היא, לרוב, מחוץ לבית.
מבין אלף שיחותינו
היא נוטלת חלק באחת,
אם בכלל,
מפני שהיא מעדיפה שתיקה.
כאשר גופנו מתחיל לכאוב ולכאוב
היא חומקת חרש מהמשמרת
היא בררנית:
לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.
מחליאים אותה מאבקי הכוח שלנו על
זוטות
וטרטורי תגרנות.
השמחה והעצב
בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.
היא פוקדת אותנו
רק כשהם מחוברים.
אנו יכולים לסמוך עליה
כשאיננו בטוחים בדבר
אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.
מבין העצמים החומריים
חביבים עליה שעונים עם מטוטלת
ומראות שעמלות בהתמדה
אפילו שאין איש מביט בהן.
היא לא אומרת מאין תבוא
ומתי תעלם לנו שוב,
אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון
אלה.
נראה
כי כשם שאנו צריכים אותה,
אף כי היא צריכה אותנו,
בשביל משהו.
