שׁוֹשַׁנַּת פְּלָאִים בְּרוּכַת-אֵל

פּוֹרַחַת לְאִישׁ וָאִישׁ.

יֵשׁ כָּל שְׁנוֹת-חַיָּיו דּוֹרֵשׁ לָהּ,

יֵשׁ מוֹצֵא אוֹתָהּ חִישׁ.

וּבְדַרְכֵי חַיִּים, נֵתַע בָּם

עַד אִם יוֹמֵנוּ רַד,

כָּל פֶּרַח נִפְגֹּשׁ נִשְׁאֲלָה:

“הַאַתְּ שׁוֹשַׁנְתִּי? אַתְּ?” –

וְיֵשׁ עֶרֶב-חֹרֶף נוּגֶה בָּא,

וְאָבְלוּ שַׁדְמוֹת-בָּר,

תִּתְבּוֹנֵן, תַּבְחִין דַּרְכְּךָ –

שׁוֹשַׁנְתְּךָ נִקְטְפָה כְּבָר.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁנִּמְצְאָה לוֹ,

וּבְשַׁעְתּוֹ קָטַף זוּ;

וְאוֹי לוֹ לָאִישׁ לֹא הִכִּיר בָּהּ

בְּדַרְכֵי חַיָּיו הוּא.

טוֹב לוֹ לוּ כָּבָה נֵרוֹ בּוֹ,

וּכְנֶפֶל יָרַד בּוֹר:

הֵן דּוֹמֶה הוּא לְעִוֵּר זֶה,

שֶׁחָשַׁךְ בַּעֲדוֹ אוֹר.