במחזור נוגע במיוחד החותם את הספר, מתעד המשורר את פרידתו מאמו האהובה בימי מחלתה האחרונים. תמונות הנפש העולות מתוך השירים הללו משלבות אהבה ואובדן, חיים ומוות, כמו בראשית היה הכול מוות וממנו בקע אור שהוא החיים, שהוא הבחירה להיות.

"ארווין יאלום, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר הזולת מפנה, בזיכרונות אלה, את עינו החוקרת אל עצמו פנימה. הוא פותח את סיפורו בחלום שהיה לו בהיותו בן שתים־עשרה, אשר בו הוא רוכב על אופניו לפני ביתה של נערה שפניה כוסו בפצעי בגרות, וכדי לזכות בתשומת לבה, הוא קורא, ""הי אדמת"", אבל בחלומו אבי הנערה גורם לו להבין שקריאת בוקר זו בעצם מכאיבה לה. כך נולדה אצלו האמפתיה, והוא אף פעם לא שכח את השיעור הראשון הזה."

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים / אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם / וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת