"לאורך כל השנים, אני כאמא של רות, עברתי תהליך. התבוננתי על עצמי, על רות ועל כולנו כמשפחה וכקהילה, שאלתי שאלות על כוח ומשמעות, קראתי הרבה, התייעצתי עם א.נשי רוח ונעזרתי בטיפול פסיכולוגי, וגם אני כמו רות, כתבתי יומן מסע של התבוננות יומיומית וידעתי שאני לומדת כאן משהו חדש על רפואה, משהו חדש על החיים ועל האהבה.

לאחר פטירתה של רות הייתי זקוקה לזמן של אבל והסתגרות. יצאתי ללימודים מתוך רצון להתחבר למשאב רוחני שנותן לי כוח ומשמעות וידעתי שמתישהו הכל יתחבר יחד. לאורך השנים המשכתי להיות נזקקת למערכת הבריאות לא פעם, וראיתי שוב, עד כמה זו מערכת נפלאה מלאה באנשים ונשים מעולים מבחינה אנושית ומקצועית, עד כמה המדע והרפואה מצילי חיים ואני חייבת להם את חיי ויחד עם זאת כל הזמן בלט לי גם החוסר, חוויתי את הפיצול, את הפער בין הבית ובין המרכז הרפואי: בבית חולים מטפלים בגוף באמצעים הטובים ביותר ובבית ובקהילה את מוצאת את משאבי הרוח שנותנים כוח ומשמעות למסע הזה. 

ואז הבנתי שמה שאני רוצה זה לחבר. להביא את המודל הייחודי הפרטי שפיתחתי בבית ביחד עם רות לכך שזו תהיה שיטת הטיפול של המערכת. להצטרף למערכת ולסייע ליצור מעטפת מיטיבה לכל משתתפיה. 

לחבר כמה שיותר כדי שלא יהיה פיצול ומידור, כדי שמערכת הבריאות המודרנית תוכל להציע לכל מי שזקוק לה משאבים רוחניים ורגשיים יחד עם משאבים פיזיים ורפואיים להתמודדות עם הפגיעה והמחלה.

באתי למנהל הדסה הר הצופים בזמנו פרופ' צבי שטרן ואמרתי לו "יש לי חלום!"

אני רוצה לומר תודה למערכת הבריאות על כל הטוב, ורוצה גם לתת משהו שלהבנתי חסר ושאנו מחפשים אותו מחוץ לבית החולים, ואני מאמינה שהוא צריך להיות חלק ממערך הטיפול.

הנשמה ורוח האדם – צריכות להיות חלק מהתרבות הארגונית, חלק משפת הטיפול.

וככה יצאתי לדרך".