הכל התחיל עם ילדה אחת שידעה לחיות וידעה גם למות.
רות, בתה של רחל אטון, ילדה קטנה גדולה שיצרה מציאות
והמציאות מופלאה מאין כמוה.
אלפי אנשים ונשים במרכזים הרפואיים ובקהילה
מתחברים בהשראתה לכוח החיים, מדברים את שפת הרוח, המשמעות והחמלה,
יוצרים ביחד בריאות
יוצרים משמעות
יוצרים חברוּת
חברוּת פועלת למען רפואה שלמה וחברה בריאה בישראל באמצעות הכנסת שפת הרוח, היצירה והקשר האנושי למערכת הבריאות, שפה שיוצרת מרחב מרפא גם לצוותים הרפואיים וגם למטופלים, למטופלות ולבני משפחותיהם.
מאז 2007 אנו מפעילים פרויקטים, תכניות לימוד, כנסים ואירועים שונים, בהם השתתפו לאורך השנים למעלה מ-400 סטודנטים למקצועות הרפואה והטיפול, כ-500 א.נשי מקצוע מעולם הרפואה והטיפול ואלפי מטופלים ומחלימים.
אנו מכניסים את שפת הרוח למרכז הרפואי באופן מונגש כשפה אוניברסלית החיונית לכל מטופל.ת או מטפל.ת שמתמודד עם תהליכי ריפוי או השלמה עם מחלה, פגיעות ומוות.
התפיסה המערכתית הוליסטית של חברוּת מבקשת להכיל במארג העדין והמקיף של תהליך הריפוי את כל השותפים בו: המטופל, המטפל, בני המשפחה והסביבה הטיפולית. אנו מבקשים לאפשר מפגש משמעותי ביניהם, להעניק להם שפה וכלים רוחניים ויצירתיים ולתמוך בהם, באשר הם שם.
בצוות חברוּת ישנם מלוות רוחניות, מוזיקאים ומוזיקאיות רפואיים, אנשי ונשות חינוך וכן סטודנטים וסטודנטיות למקצועות הרפואה והטיפול. יחד איתנו מתנדבות פנסיונריות, חברות קהילה הסמוכה לבית החולים.
המרכז הרפואי הוא מיקרוקוסמוס בו עוברים כל אזרחי ישראל. זהו מרחב נדיר שבו ניתן לפעול לא רק לריפוי האדם היחיד אלא גם לסייע בריפוי החברה, על ידי מפגש ונגיעה אנושית בכל אחד ואחת.
איך? על ידי מפגש אמיתי של פנים אל פנים עם כל מה שהחיים מזמנים לנו – מוות וחולשה, פגיעות וכאב. למעטפת מיטיבה זקוקים החולים ובני משפחותיהם, וכן גם א.נשי הצוות הרפואי, הסיעודי והמנהלי של המרכז הרפואי. כולם זקוקים ליד, לרוח, למקום שקט עליו תונח הנפש. כולנו זקוקים לחברוּת.
רפואה שנותנת מקום לשבר ולקושי
רפואה שלמה שמחברת אדם לאדם
ומחברת את האדם עם כל חלקיו וממדיו
הגוף, הנפש, הרוח והנשמה.
רפואה שלמה בה המוזיקה, האמנות
הכתיבה והשיח על משמעות
הם חלק מתכנית הטיפול.
יש לנו חלום ואנו פועלים ופועלות להגשים אותו
אתם מוזמנים להצטרף, להשפיע, להיות חלק מהתנועה הזו
של רוח שיוצרת בריאות.
את ארגון חברוּת הקימה רחל אטון לזכרה ובהשראתה של בתה רות ז"ל שנפטרה בשנת 1997 בגיל 11.5 ממחלת ה- CF (סיסטיק פיברוזיס). במלוא עשור לפטירתה, בשנת 2007, החליטה רחל להקים את חברוּת למען קידום רפואה שלמה בישראל על ידי חיבור עולם הרפואה עם שפת הרוח, היצירה, הדיאלוג וההקשבה.
מגיל צעיר רות שאלה שאלות על משמעות חייה, היתה מחוברת למהות הבריאה של עצמה, לגרעין הבריא שלה, וקיבלה בשמחה כל רעיון והצעה שיאפשרו לה להתחבר לכוח ולחיים.
רות התמודדה עם מחלה סוערת וקשה שכללה אשפוזים ארוכים וטיפולים. כשמצבה היה סופני, בגיל שמונה וחצי הצליחו להביאה להשתלת ריאות שנערכה במרכז היחיד בעולם שהסכים לקבלה, בי"ח לילדים בסט.לואיס בארה"ב. בזכות ההשתלה האריכה חיים בעוד שלש שנים עד שנפטרה בביתה בגיל אחת עשרה וחצי.
אופיה יוצא הדופן של רות והרצון שלה להיות מחוברת לחיים, היוו מקור השראה לכולם והובילו לכך שרות היתה מהילדים הראשונים בארץ שזכו לאשפוז בית, כשהדבר עדיין לא היה מקובל בישראל. המצב המיוחד דרש מהצוות הרפואי, מרות ומהוריה לפתח גמישות, ללמוד וללמד מיומנויות, כדי שתוכל לקבל את כל הטיפולים הנדרשים להצלת חייה, כשהיא בבית, עם משפחתה וזוכה לקיים אורח חיים בריא ונורמלי ככל האפשר, כפי שהיא בחרה.
ביתה של רות היה מלא בבני משפחה וחברות שבאות להיות ביחד, ליצור, ללמוד, לשחק ולצחוק. קלטות וידאו עם ציפי שביט היו מוכנות לצפייה משפחתית, חדרה היה מלא בחומרי אמנות, ליד מיטתה היה מונח יומן המסע שלה, והומור חריף ושירה משותפת היו עוגנים קבועים בסדר יומה. יחד עם זה רות עקבה מקרוב אחר מצבה הרפואי, היתה שותפה פעילה בקבלת ההחלטות הרפואיות, לקחה אחריות על המעקב, רשמה מדדים פיזיולוגיים בכל יום ודיווחה לרופא.
"לאורך כל השנים, אני כאמא של רות, עברתי תהליך. התבוננתי על עצמי, על רות ועל כולנו כמשפחה וכקהילה, שאלתי שאלות על כוח ומשמעות, קראתי הרבה, התייעצתי עם א.נשי רוח ונעזרתי בטיפול פסיכולוגי, וגם אני כמו רות, כתבתי יומן מסע של התבוננות יומיומית וידעתי שאני לומדת כאן משהו חדש על רפואה, משהו חדש על החיים ועל האהבה.
לאחר פטירתה של רות הייתי זקוקה לזמן של אבל והסתגרות. יצאתי ללימודים מתוך רצון להתחבר למשאב רוחני שנותן לי כוח ומשמעות וידעתי שמתישהו הכל יתחבר יחד. לאורך השנים המשכתי להיות נזקקת למערכת הבריאות לא פעם, וראיתי שוב, עד כמה זו מערכת נפלאה מלאה באנשים ונשים מעולים מבחינה אנושית ומקצועית, עד כמה המדע והרפואה מצילי חיים ואני חייבת להם את חיי ויחד עם זאת כל הזמן בלט לי גם החוסר, חוויתי את הפיצול, את הפער בין הבית ובין המרכז הרפואי: בבית חולים מטפלים בגוף באמצעים הטובים ביותר ובבית ובקהילה את מוצאת את משאבי הרוח שנותנים כוח ומשמעות למסע הזה.
ואז הבנתי שמה שאני רוצה זה לחבר. להביא את המודל הייחודי הפרטי שפיתחתי בבית ביחד עם רות לכך שזו תהיה שיטת הטיפול של המערכת. להצטרף למערכת ולסייע ליצור מעטפת מיטיבה לכל משתתפיה.
לחבר כמה שיותר כדי שלא יהיה פיצול ומידור, כדי שמערכת הבריאות המודרנית תוכל להציע לכל מי שזקוק לה משאבים רוחניים ורגשיים יחד עם משאבים פיזיים ורפואיים להתמודדות עם הפגיעה והמחלה.
באתי למנהל הדסה הר הצופים בזמנו פרופ' צבי שטרן ואמרתי לו "יש לי חלום!"
אני רוצה לומר תודה למערכת הבריאות על כל הטוב, ורוצה גם לתת משהו שלהבנתי חסר ושאנו מחפשים אותו מחוץ לבית החולים, ואני מאמינה שהוא צריך להיות חלק ממערך הטיפול.
הנשמה ורוח האדם – צריכות להיות חלק מהתרבות הארגונית, חלק משפת הטיפול.
וככה יצאתי לדרך".
