בנערותי נוכחתי לראות את כוחה של מוזיקה, והיא משכה אותי אליה ללמוד לנגן בעיקר את הדברים שמחברים בין אנשים. ומאז השירים לוקחים אותי בשבילים שלא הייתי מנחש את שאלך בהם.
כשאנו מגיעים לכניסה למחלקות הסגורות ג' וה' בבית החולים הפסיכאטרי 'כפר שאול', אנחנו ממתינים רגע. לוקחים נשימה ומכוונים את הכלים. מי … לה … סול … מי… מסובבים את המיתרים ומהדקים את החליל עד שבאה הרמוניה, זו אותה הרמוניה שאנחנו מבקשים להכניס אתנו לחדר. אות הכניסה הוא זמזום שדומה לאזעקת חירום שיש במעליות, בזזז נוראי צורם אחד ארוך עד שכולנו בפנים. השעה ביום שאנו מגיעים לכפר שאול היא בדרך כלל הזמן שבו הברושים מצליחים סוף סוף לגעת עם צמרתם בשמש ומתחילה רוח לנשוב בכפר.
כשהייתי בגן סיפרו לי על 'ציפור הנפש' שהיא פותחת וסוגרת מגירות של רגשות ומחשבות, זה היה ההסבר של הגננת לעולם הפנימי שלי שקורא, מספר, מהרהר וחושב. 'ציפור הנפש' של האנשים שנמצאים בכפר שאול היא ציפור מבולבלת, כועסת, מיואשת, כואבת ולעיתים סובלת. רוב הציפורים לא תמיד היו מבולבלות ככה. יש ביניהם מנהלי בית-ספר, פרופסורים ושחקני-תאטרון. כדי לנסות להקל על השהות של הציפורים האלה בעולם יש צוות מסור במשמרות ויש מגרות על גבי מגרות של תרופות. תרופות שפורסות מסך על עיניי רוב האנשים – בניסיון לאזן את הציפור המסוחררת.
אורות ניאון בחדר המרכזי, האנשים שיושבים על הכיסאות המרופדים שלא ממהרים לקום מהם. חלק מהאנשים בוהים בטלוויזיה דלוקה מוגנת בתוך קופסה בדומה לקופסה של האחות הראשית בקבלה שיושבת מול מחשב מאחורי דלפק עץ וזכוכית. ומעולם לא ישבו יחד כל האנשים בחדר המרכזי. לרוב מפוזרים שני אנשים בכיסאות גלגלים בכניסה, מביטים באחות הרוסייה, במטפל הערבי ובאיש המשק החרדי שנכנסים ויוצאים. כמה אנשים יושבים בחוץ שותקים. אחד הולך עם ספר דפים ממלמל לעצמו חצאי פסוקים. הביגוד כבר לא מהווה עניין, אין כאן טלפונים, וקרובי משפחה מגיעים מידי יום או מידי שבוע או חודש.
גם אם ננעלו מגירות הדעת וההיגיון, מגירת השירה לא ננעלת. לכל ציפור יש שיר שמזכיר לה שהיא ציפור ולא זאב. 'ירושלים ל זהב' מזכיר לציפור אחת שאפשר למחוא כפיים. 'שירת העשבים' מזכירה לציפור אחרת לחייך. שיר של הביטלס מרים ציפור אחרת לקום להזיז את אגן. שיר עממי-רוסי מזכיר לחלק מהציפורים את בית אמא ואבא. פיוט עירקי שולח ציפור אחרת לשולחן שבת שבו היה יושב בראש השולחן בזמן שילדיו שרים.
המוזיקה, כפי שראיתי במו עיניי, מטהרת את האוויר במחלקות בכפר שאול ומסוגלת להפיג במעט את מסך האובך מעל עיניי האנשים. היא גורמת להם לשיר.
