מַיָה קָפְצָה מִכִּסֵּא הַנַּדְנֵדָה, יָצְאָה מֵהַבַּיִת וְהִתְחִילָה לָרוּץ,
מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ בַּסְּלִיל שֶׁנִּשְׁאַר בְּיָדָהּ, לָרוּץ מַהֵר שֶׁלֹּא אֲאַחֵר,
חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ מַיָה אֶת אוֹתָהּ מַחְשָׁבָה שֶׁהִסְתִּירָה כָּל נוֹף דַּרְכּוֹ חָלְפָה.
וּכְשֶׁנְּשִׁימוֹתֶיהָ הָפְכוּ קְצָרוֹת, וְרַגְלֶיהָ הִרְגִּישׁוּ כְּמוֹ מִשְׁקוֹלוֹת, מַיָה נֶעֶצְרָה.
הִיא הֵבִינָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה, מֵהַגַּן, מֵהַבַּיִת שֶׁל סָבְתָא, מֵהַבַּיִת שֶׁלָּהּ.
בְּחוּט עָדִין טוֹוָה שִׁירָה גֶּפֶן, בְּהַשְׁרָאַת סָבָתָהּ זֶהָבָה, רִקְמָה סִפּוּרִית דַּקָּה, עֲשׂוּיָה שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁל מְצִיאוּת וַחֲלוֹם, קִרְבָה וּפְרֵדָה, יְצִירָה וְזִכָּרוֹן.
