מהספר מהדהדת התפילה כפנייה הטבועה באושיות השפה והגוף: רגע קיצוני של אמונה, שה"אני" יכונןּ מעצם כוחה של התפילה לפנות. אך האם תיתכן תפילה לאל נעדר וללא שום ביטחון שהפניה אליו, בלחש שפתיים או בקול נישא, תישמע או תיעתר? תפילה הפורצת מלב אי-הוודאות ומבעד לצלקות של חורבן ושואה – כמרד, כהטחת-דברים או ככמיהה לתיקון.
