דיוק הכאב וטשטוש האושר

דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר. אֲנִי חוֹשֵׁב

עַל הַדִּיּוּק שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם מְתָאֲרִים אֶת כְּאֵבָם בְּחַדְרֵי רוֹפֵא.

אֲפִלּוּ אֵלֶּה שֶׁלֹּא לָמְדוּ קְרוֹא וּכְתֹב מְדַיְּקִים:

זֶה כְּאֵב מוֹשֵׁךְ וְזֶה כְּאֵב קוֹרֵעַ, וְזֶה כְּמוֹ מְנַסֵּר

זֶה שׂוֹרֵף וְזֶה כְּאֵב חַד וְזֶה קֵהָה. זֶה פֹּה, בְּדִיּוּק פֹּה

כֵּן. כֵּן. הָאֹשֶׁר מְטַשְׁטֵשׁ הַכֹּל. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים

אַחַר לֵילוֹת אַהֲבָה וְאַחַר חֲגִיגוֹת, הָיָה נִפְלָא,

הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם. וַאֲפִלּוּ אִישׁ הֶחָלָל שֶׁרִחֵף

בֶּחָלָל קָשׁוּר לַחֲלָלִית רַק קָרָא: נִפְלָא, נֶהְדָּר, אֵין לִי מִלִּים.

טִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר וְדִיּוּק הַכְּאֵב

וַאֲנִי רוֹצֶה לְתָאֵר בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חַד גַּם

אֶת הָאֹשֶׁר הֶעָמוּם וְאֶת הַשִּׂמְחָה. לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אֵצֶל הַכְּאֵבִים.