את תלכי בשדה

הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַשָדֶה, וְתֵלְכִי בוֹ כָהֵלֶךָ הַתָם,

וּמַחְשׂוֹף כַף-רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַעֲלֵי הָאַסְפֶסֶת,

אוֹ שִלְפֵי-שִבֳלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַק דְקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִיגֵךְ בַעֲדַת טִפוֹתָיו הַדוֹפֶקֶת

עַל כְתֵפַיִךְ , חָזֵךְ , צַוָּארֵךְ , וְרֹאשֵךְ רַעֲנָן.

וְתֵלְכִי בַשָדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָךְ הַשֶקֶט

כָאוֹר בְשוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַמְתְ אֶת רֵיחוֹ שֶל הַתֶלֶם נָשוֹם וְרָגוֹעַ ,

וְרָאִית אֶת הַשֶמֶש בִרְאִי-הַשְלוּלִית הַזָהֹב,

וּפְשוּטִים הַדְבָרִים וְחַיִים, וּמֺתָר בָם לִנְגעַ ,

וּמֺתָר, וּמֺתָר לֶאֱהֹב.

אַתְ תֵלְכִי בַשָדֶה. לְבַדֵך, לֹא נִצְרֶבֶת בְלַהַט

הַשְרֵפוֹת, בַדְרָכִים שֶסָמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָם.

וּבְיֹשֶר-לֵבָב שוּב תִהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְאַחַד הַדְשָאִים, כְאַחַד הָאָדָם.

*השיר נדפס לראשונה בעיתון "דבר" ב-1943