מאמר זה דן בתרומתה של האמנות במהלך התמודדות עם מחלת הסרטן ומבקש לזהות את התרומה הספציפית של האמנות ולהמחישה באמצעות תיאור פנומנולוגי וניתוח פרשני של עבודות שנוצרו בזמן מחלה, המתמקדים ברכיבים ייצוגיים ועיצוביים גם יחד. מהניתוח עולה האופי הפרדוקסלי והמעברי של תהליך היצירה, ואת יכולתה של האמנות לאפשר חיבור גמיש בין ניגודים, וביטוי הן של תקווה והן של תחושות קשות. באמצעות הניתוח זוהו ארבעה תהליכים תרפויטיים שהעיסוק באמנות בעת מחלה עשוי לקדם: התנסות ביכולת שליטה; מתן ביטוי לתכנים לא מנוסחים; בנייה מחדש של ההוויה הנפשית בעזרת ייצוגים מטפוריים; והזדמנות לחקירה עצמית.
