מחיים של הרשאה לחיים של השראה

שבעה זה לא מספיק. אנחנו צריכים ללמוד להתאבל לגמרי אחרת התמודדות עם צער עמוק דורשת קהילה. אבל איך עושים את זה במאה ה-21? יש פסיכולוגים שלקחו על עצמם את המשימה

במאמר זה אנו מבקשים לדון באזור בעל איכות מיוחדת בחיי הנפש, שאותו אנו מכנים הרובד הא־מילולי – ומציעים כי רובד זה הוא תשתיתי וחיוני לתפקודה של הנפש, ולקיומה. בשל חמקמקותו, ולמרות חשיבותו גם במפגש הטיפולי, קשה עד מאוד להמשיגו. המושג 'א־מילולי' שונה מהמושג 'לא־מילולי', שכן האחרון מתאר רובד שהיה מילולי, ובשל טראומות או בשל מנגנוני הגנה – הפך ללא־מילולי. ואילו הא־מילולי קיים בפני עצמו – לא כניגוד של השפה והמילים; והוא קשור לפוטנציאל ההתמרתי העליון של האדם. העניין שלנו בממד הא־מילולי הוא תולדה של עבודה רבת שנים בקליניקה, וכן של ליווי ושל הדרכה בפנימיות ובמסגרות נוספות, שבהן שיעור גבוה של מטופלים הוא של נפגעי ונפגעות טראומה ותקיפה מינית. לאחר הצגת המאפיינים של הרובד הא־מילולי בבריאות ובחולי, נסקור ייצוגים של ממד זה בכתיבה הפסיכואנליטית, הפילוסופית וכן באמנות ובשפה. לאחר מכן נציע להתבונן על תסמינים פסיכוסומטיים, כגון חיתוכים עצמיים או התמכרות, ככאלה המבטאים באופן גופני ורגרסיבי את הכאב שלא ניתן לבטאו במילים. לבסוף נפנה לדגש נוסף של מאמר זה, והוא הבנת החיוניות של ההשתהות של המטפל בממד נטול מילים או המשגות זה, שאותה אנו מכנים ריחוף על פני תהום, לטיפול בכלל ולטיפול בטראומה בפרט – ונביא דוגמאות קליניות לכך.