ביום האחרון אטוש את המלה שיש בה סוד מטיל מורא, שיש בה חרטות, ואהבה לים והים עצמו, והאהבה לעצם החיים – והחיים עצמם, ואור הירח שמשתנה בלי הרף.
השמַים מלאים זהב ותכלת. על פנַי וידַי האור. שלום שלום לחיַי הקודמים, סלעי ההרים מידרדרים מטה ואין מי שיחזיק בידי. שלום לגפן, לתאנה, לרימון, לתמר ולתפוח, כל מה ששְמו שְשון החיים, ששון בני אדם.
אין בכוחי לסגור בתוך פסוק את הזרם האדיר של החיים, את אין-סוף הצורות, את התמורות הבלתי פוסקות. הזרם האין סופי מפוצץ את המלים ומתפרץ בהמולה מכל העברים…
