טָעוּת לוֹמַר קָשֶׁה מִנְּשֹׁא, וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים בַּכְּאֵב הַמַּצְמִית שֶׁל
הַחֻרְבָּן, נוֹשְׂאִים בַּיְּדִיעָה הַנֶּחְרֶצֶת פַּסִּים-פַּסִּים שֶׁהִיא נִמְצֵאת אַךְ לֹא
תָּשׁוּב, נוֹשְׂאִים בְּמַרְאֵה הַיְּלָדוֹת הַחוֹצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ, קוֹנוֹת גְּלִידַת
פִיסְטוּק אוֹ תּוּת – בָּנָנָה וּמִתְעַקְּשׁוֹת לְהִצָּמֵד לַזְּמַן.
לֹא יֵאָמֵן. זָר לֹא יָבִין זֹאת.
אוּלַי קָשֶׁה כְּמוֹ נַעֲשֶׂה מוּצָק. חָזָק וְיַצִּיב תַּחַת צְעָדֵינוּ הַנִּמְרָצִים,
עָמִיד מוּל מְחוֹל הַשֵּׁדִים שֶׁלָּמַדְנוּ לְשַׁנֵּן יָפֶה כָּל כָּךְ. אֶפְשָׁר קָשֶׁה
עַד בִּלְתִּי נִתָּן לַהֲבָנָה, לֹא נִתְפָּס, כְּמוֹ קַרְקַע שֶׁמַּצְלִיחָה לְטַשְׁטֵשׁ אֶת
הָעֻבְדָה שֶׁאֲנַחְנוּ טוֹבְעִים מְמַלְמְלִים זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת.
יֵשׁ וּתְבוּנָתֵנוּ מַשֶּׂגֶת אֶת הַקֹּשִׁי. יֵשׁ וְזָר אֶחָד דַּוְקָא מֵבִין זֹאת.