בְּאוֹתוֹ לֵיל בְּרָקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִמֶּנָּה, שֶׁהִפְרִידוּ בֵּינִי לְבֵינָהּ, עָצַמְתִּי עֵינַי כְּדֵי לִהְיוֹת עִמָּהּ בְּעוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ רִשְׁפֵי זָהָב, שֶׁאֵין בּוֹ זִיקֵי אִזְמָרַגְדְּ, עוֹלָם שֶׁבּוֹ הַיָּם וְאֶלֶף גְּוָנָיו הוּא רַק שָׁאוֹן זוֹרֵם, רַק רַעַם רָטוֹב.
כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי אֶת פָּנֶיהָ הַקּוֹרְנוֹת כְּמִקֶּדֶם, וְכַאֲשֶׁר צָחֲקָה בְּקוֹלָהּ הַנִּפְלָא, יָדַעְתִּי פִּתְאוֹם בְּלֵב הַצַּעַר, שֶׁגַּם אֲנִי אֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר עַל נְסִיעוֹת נַפְשָׁהּ אֶל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי וּלְעוֹלָם לֹא אוּכַל לְהַשִּׂיג אֶת סוֹדָהּ, לְעוֹלָם לֹא אֵדַע מַהִי תּוֹדַעַת הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל אָדָם שֶׁנִּטַּל מִמֶּנּוּ אוֹר עֵינָיו, שֶׁאֵין צֹהַר בַּאֲפֵלָתוֹ, שֶׁהַחֹשֶׁךְ שֶׁלּוֹ מָלֵא סִימָנִים.
