במרפאה הפסיכיאטרית של בית חולים שבו עבדתי, מקיימים בכל יום שני הצגת מקרה ומצמידים למטופל אבחנה מתוך מילון האבחנות הפסיכיאטרי. ישנה אבחנה משנית החוזרת ברוב המקרים: "קווים נרקיסיסטיים", זה מה שאומרים היום על מרבית המטופלים.
אנחנו דור שחי סביב עצמו. הילד, שעליו מדווחת המורה להורים באספת הורים, הוא תמיד "מאוד מיוחד"; אם אין בו מצוינות, אנו מבקשים לפחות לשמוע שיש לו בעיות מיוחדות. אין דבר נורא יותר להורים מהמשפט: "גברתי ואדוני, יש לכם ילד רגיל". כיוון שכולנו מיוחדים, קשה ליצור קשר עם אחר, שגם לו מגיע הכול. כלומר כל איש מצפה להיות במרכז וזולתו יהיה הקהל.
הפסיכולוגיה, בתה של התרבות שהעמידה את האדם במרכז העולם, מבחינה בנרקיסיזם אבל עומדת מולו חסרת אונים. אין לה את האופקים או הרשות להציע לחולה תפקיד צנוע יותר בחיים. כדי לרפא את המחלה שעשתה מן האדם גידול ממאיר, צריך לחנך שגבורה היא היכולת להכיר בערכו המוגבל של האדם, במצבו השביר, בזמניותו. שניים שיש להם אלוהים יכולים להיפגש ולהפסיק להתווכח מי חשוב יותר.
