קָרוֹב בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה אֶל הַמָּוֶת
וְאֶל הַלֵּדָה, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא יָכוֹל הַגּוּף
בְּלִי רוּחַ וְלֹא יְכוֹלָה הָרוּחַ לְבַדָּהּ.
כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁשְּׁנָתִי נָדְדָה, וּבַחֶדֶר
הַסָּמוּךְ יָשְׁנָה הַיַּלְדָּה, וְהָיִיתִי יוֹשֵׁב, כּוֹתֵב בַּקֶּצֶב
הַסָּמוּי שֶׁהִכְתִּיב הַלֵּב. וְלֹא יָדַעְתִּי אִם זוֹ
יְרֻשָּׁה רְאוּיָה, וּמָה טַעַם יֵשׁ בַּמִּלִּים
וְהַשִּׁירָה מָה כּוֹחָהּ, אֲבָל זָכַרְתִּי
כִּי נֶאֱמַר: תֵּן לִי הַנֶּפֶשׁ
וְהָרְכוּשׁ קַח לְךָ.
