יום אחד ידעת סוף סוף
מה לעשות, והתחלת,
למרות שהקולות מסביבך
המשיכו לצעוק
עצות גרועות –
למרות שכל הבית
התחיל לרעוד
והרגשת את הסחף ההוא
בקרסולייך.
“תסדרי לי את החיים!”
קרא כל קול.
אבל לא עצרת.
ידעת מה לעשות,
למרות שהרוח תחב
את אצבעותיו הקשות
ליסודות ממש,
למרות הקינה
האיומה שלהם.
כבר היה ממילא מאוחר
והלילה פראי,
והדרך מלאה ענפים
שנשרו, ואבנים.
אבל מעט מעט
הותרת את הקולות מאחור,
והכוכבים התחילו לבעור
מבעד ליריעות העננים,
וקול חדש נשמע,
שעם הזמן זיהית אותו
כקולך שלך,
וליווה אותך
כשהעמקת ללכת עוד ועוד
אל תוך העולם,
נחושה לעשות
את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל
את החיים היחידים שביכולתך להציל.
