ספרתי את שנותי ומצאתי שנותרו לי פחות שנים לחיות ממה שכבר חייתי.

אני מרגיש כמו ילד שזכה בקופסה של ממתקים. את הראשונים אוכלים בהנאה, אבל כשנותרים רק כמה בודדים, מבינים שהגיע הזמן להתחיל ליהנות מהם באמת.

אין לי זמן לכנסים אינסופיים שדנים בחוקים, בכללים, ובנהלים, בידיעה שבד"כ שום דבר לא יושג.

אין לי סובלנות וזמן לאנשים אבסורדיים שאינם מתאימים לגילם.

אין לי זמן להיאבק עם הבינוניות.

אני לא רוצה להיות בישיבות שבהן האגו המנופח מוביל.

אני לא סובל מניפולטורים ואופורטוניסטים.

אני מפריע לאותם קנאים שמנסים להכשיל את היכולת שלי שלא מסוגלת יותר לתפוס את עמדותיהם, את כשרונותיהם ואת הישגיהם.

זמני קצר מכדי לדון בכותרות. אני רוצה את העיקר, כי הנשמה שלי ממהרת. כי לא נותרו הרבה ממתקים בחפיסה שלה…

אני רוצה לחיות עם אנשים מאוד אנושיים. אנשים שיכולים לצחוק על הטעויות שלהם, שלא חשוב להם להיות מצליחנים, שאינם מרגישים שהם קודמים, שאינם בורחים מאחריותם, שמגינים על כבוד האדם ושעומדים בצד האמת והצדק. זה מה שעושה את החיים לכאלה ששווה לחיותם.

אני רוצה להקיף את עצמי באנשים שיודעים לגעת בלבם של אחרים. כאלה שלמדו לגדול באמצעות מגע עדין של הנשמה מבעד למכות החיים הקשות.

כן, אני ממהר. אני ממהר לחיות עם העוצמה שיכולה לתת בגרות.

אני מנסה לא לבזבז את הממתקים שנותרו לי. אני בטוח שהם יהיו טעימים יותר מאלה שכבר אכלתי מהר מדי.

מטרתי היא להגיע לקצה הדרך, בשלום עם עצמי, עם יקירי ועם מצפוני.

יש לנו שתי תקופות חיים. התקופה השניה מתחילה כשאתה מבין שאתה חי רק פעם אחת.

סאן פאולו 1893-1945