להמתיק את הים

להמתיק את הים בכפית סוכר, להַמם את העובדות השחורות ואת מחיקת העולם –
בעבודות הבית, בשיחות תפלות.
בתחילה לא הבנתי איך לא משתגעים כשטומנים בעפר את אמך, את חיוכה,
את הקמט ליד גבותיה, את שערות הכסף שלה, את פרקי התהלים שלה.
איך לא משתגעים כשמשהו שהיה בשר מבשרך ונפש מנפשך, ורוגז מרוגזך,
הופך ליסוד חדש – לעפר, לאוויר, למלאך, לכוכב, על כל פנים משהו חדש
לגמרי – ואתה עושה את עצמך כאילו לא קרה דבר. נגד עיניך הוויה יקרה
(אפילו לא יקרה) הופכת ליסוד חדש לגמרי, להוויה חדשה לגמרי. ואתה שותק. הרי זה משנה את העולם שבו אתה גר, זה משנה אותך בגוף ובנפש, זה משנה את תפישתך את הבורא.ויש רגע שאתה נשאר תקוע בין שני העולמות, כשאתה עובר מן העולם המוכּר אל העולם הבלתי מוכר, מן הבורא שהאמנת בו כל החיים לתפישה חדשה של הבורא. יש רגע שאתה נשאר בחלל ריק לגמרי, שהוא כולו קרח, רגע שאין בו עולם ושיש בו הסתרת
פנים מוחלטת שכמוה ככפירה, ואתה איבדת את זהותך ואת זהות העולם ועליך למצוא
אותן מחדש, ואתה יכול גם לא למצוא. רגע זה שאתה מתעלף בלוע השחור של החידה
השחורה – הם רוצים להמתיק בכפית של סוכר, הם רוצים להמם בשיחות בטלות.
ואולי הם צודקים. אולי צריך להביא איזו שמש מלאכותית במקום שהשמש לעולם לא
מגיעה. זהו הרגע שנבדל מכל הרגעים בחיים, שאיננו טובע בים ונשאר תמיד כהוויה בפני
עצמה. לוּ נגד עינינו הפכו נחושת או ברזל לזהב ולמרגליות, היינו מתפלאים מאד. לו נגד
עינינו הפך ילד לצפור, או עץ הפך לרוח, היינו מתפלאים מאד – וכאן הרי השוני גדול
הרבה יותר. כאן הגוף הזה שהיה דבוק לבלי הפְרד ברוח, הגוף שהיה למעמסה ולשמחה
לנו, נפרד פתאום מן הרוח, מתרוקן כביכול מן הנשמה ככלי ששפכוּ מתוכו את היין.
והכלי שנשאר בלי יין הוא כלי אחר משהיה, והיין שנשאר בלי כלי הוא יין אחר.
אותה אמא חדשה, שהיא בעפר, שהיא בשמַים, מביאה אותי לתפישת עולם חדשה,
לתפישת חיים חדשה, לתפישה חדשה של הבורא. לחיפוש חדש למשמעות שבדברים.
לפחד חדש.
עודי חדשה בעולם החדש הזה, עוד אין לי משען בו, עוד אין לי מכיר. עוד לא קמתי מחדש
לאחר שהכל התנפץ.