"ארווין יאלום, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר הזולת מפנה, בזיכרונות אלה, את עינו החוקרת אל עצמו פנימה.
הוא פותח את סיפורו בחלום שהיה לו בהיותו בן שתים־עשרה, אשר בו הוא רוכב על אופניו לפני ביתה של נערה שפניה כוסו בפצעי בגרות, וכדי לזכות בתשומת לבה, הוא קורא, ""הי אדמת"", אבל בחלומו אבי הנערה גורם לו להבין שקריאת בוקר זו בעצם מכאיבה לה. כך נולדה אצלו האמפתיה, והוא אף פעם לא שכח את השיעור הראשון הזה."
