במשך שנתיים כתב בארת באופן יומיומי כמעט, חשוף ללא הסתרות, את כאבו על מות האם ואת געגועיו אליה, בצד הרהוריו על החיים, על המוות ועל הכתיבה.

כשהמוות יבוא / כמו דובה רעבה בסתיו; / כשהמוות יבוא, וישלוף את כל המטבעות הנוצצים מארנקו