קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה־שֶׁל־מַמָּשׁ. / כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָּהּ.

במשך שנתיים כתב בארת באופן יומיומי כמעט, חשוף ללא הסתרות, את כאבו על מות האם ואת געגועיו אליה, בצד הרהוריו על החיים, על המוות ועל הכתיבה.

באוסף של שיחות עם תלמידים שנערכו בין השנים 1994-1987 מראה צ’ודרון באמצעות רגעים מיוחדים בחייה שלה, ותוך ציטוטים של מורים טיבטים דגולים אחרים, איך ניתן להפיק חיים מלאים יותר ואיך לגעת בנצח, באמצעות הרגעים בהם נשמטת הקרקע תחת רגלינו, מרב פחד וכאב.