כשהמטפל פוגש מטופל פגוע גם אצלו עולים רגשות קיצוניים: הוא נע בין הרצון האמיתי לעזור, לתת, לתמוך, לחוש חמלה ובין הרגשה של יאוש, חידלון, כעס ואשמה. הוא עשוי לנוע בין רתיעה פיזית אסתטית, רתיעה מחדלונו של הגוף ופחד שזה ידבק בנו ובין המשאלה לראות את היופי המבצבץ מבעד לעיוות; בין צורך לשמור על מרחב טיפולי ובין הצורך לפעול בדרכים מעשיות – לגעת ולפעול באופן פיזי; המטפל עשוי לנוע בין פנטזיות הצלה ובין הכרה כואבת במציאות בלתי נסבלת ואכזרית. בתוך כך הוא חייב לדבוק באמונה ובתקווה שיש לאן לשאוף בהתפתחות של הילד ושניתן למצוא במאמץ הסיזיפי הזה רגעים כה מרגשים של הישג ומשמעות.

"בתוך היסח־הדעת של העולם מבקש בובר לנהל חיים של דיאלוג, התובעים קשב למפגש המזדמן בדרכנו. ספרון זה הוא אפוא עדות לאפשרות זו עבור אותם הנכונים ללכת בעקבות אצבע שלוחה זו המורה את הכיוון, ואף כי יש ויטעו לעיתים בדרך — הרי הם מצויים אם לא יוציאו עצמם — בתוך הדיאלוג." [ד"ר ימימה חדד, מתוך אחרית הדבר]

רופאים – איך הם חושבים הוא ספר ראשון מסוגו, המתאר בפירוט רב מהם הסימנים המזהירים מפני חשיבה רפואית המובילה לאבחנות שגויות, וחושף כיצד טכנולוגיות חדשות לא תמיד עוזרות, ולעתים אפילו מפריעות, לאבחנות מדויקות. בספר תמצאו גם אילו שאלות ישירות ומושכלות מטופל יכול לשאול את רופאיו כדי לסייע להם להגיע למסקנות הנכונות. גרופמן מתבסס על שפע של מחקרים, על ראיונות מקיפים עם רופאים מהשורה הראשונה ועל ניסיונו הרב כרופא וכמטופל. חלק גדול מהלקחים שספר זה מציע למד גרופמן בדרך הקשה – מטעויות שביצע בעצמו ומטעויות שביצעו הרופאים שטיפלו בו.