דיונו של המחבר בהלכות אבלות מתמקד ביחס שבין מעשיו החיצוניים של האבל לבין עולמו הפנימי. ניתוח הלכתי חודר מתמזג בדפים אלה עם שרטוט עדין ורב-עוצמה של דיוקנו הפילוסופי והפסיכולוגי של האדם הנתון בייאוש ובמצוקה.

"ארווין יאלום, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר הזולת מפנה, בזיכרונות אלה, את עינו החוקרת אל עצמו פנימה. הוא פותח את סיפורו בחלום שהיה לו בהיותו בן שתים־עשרה, אשר בו הוא רוכב על אופניו לפני ביתה של נערה שפניה כוסו בפצעי בגרות, וכדי לזכות בתשומת לבה, הוא קורא, ""הי אדמת"", אבל בחלומו אבי הנערה גורם לו להבין שקריאת בוקר זו בעצם מכאיבה לה. כך נולדה אצלו האמפתיה, והוא אף פעם לא שכח את השיעור הראשון הזה."

לֹא אֵלֵךְ. לֹא אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ אֲהוּבִי לַבּוֹר / לֹא אֵלֵךְ לֹא, כִּי מְשָׁכַנִי הַשָּׂדֶה וְאָרוּצָה אֶל תּוֹכוֹ / לֹא אֵרֵד אֲהוּבִי לֹא אֶל הַבּוֹר