הסיפור על גור חתולים קטן "אורה" שמו, שהיה שייך לנכדתה של מיריק שניר, ים שמה. סבתא מיריק כתבה לים סיפור על גור קטן שמת והציעה לה לעטר אותו בציוריה. בסיפור מתארת שניר את ההלוויה של הגור בפרטי פרטים ובכך מנסה להעביר לים הקטנה את סופיות המוות.

ארבעים שנה המתינו היומנים כמוסים ומוסתרים מעין. משפורסמו – התבהר במהרה שזה אינו עוד מסמך המתעד את תקופת המלחמה, אלא עדות מעצימה ומופלאה בעוצמתה על התעוררות רגשית, אינטלקטואלית ורוחנית של אישה צעירה יוצאת דופן שאיתרע מזלה לחיות בתקופה הזו.

בשפה פשוטה אך בעוצמה רבה, מגלל בפנינו הספר את הסיפור אודות דייג קובני, חסר מזל, שלעת זקנה נאלץ לעמוד בפני מבחן חייו – מאבק עיקש ומייסר כנגד דג-חרב