במאמר זה אנו מבקשים לדון באזור בעל איכות מיוחדת בחיי הנפש, שאותו אנו מכנים הרובד הא־מילולי – ומציעים כי רובד זה הוא תשתיתי וחיוני לתפקודה של הנפש, ולקיומה. בשל חמקמקותו, ולמרות חשיבותו גם במפגש הטיפולי, קשה עד מאוד להמשיגו. המושג 'א־מילולי' שונה מהמושג 'לא־מילולי', שכן האחרון מתאר רובד שהיה מילולי, ובשל טראומות או בשל מנגנוני הגנה – הפך ללא־מילולי. ואילו הא־מילולי קיים בפני עצמו – לא כניגוד של השפה והמילים; והוא קשור לפוטנציאל ההתמרתי העליון של האדם. העניין שלנו בממד הא־מילולי הוא תולדה של עבודה רבת שנים בקליניקה, וכן של ליווי ושל הדרכה בפנימיות ובמסגרות נוספות, שבהן שיעור גבוה של מטופלים הוא של נפגעי ונפגעות טראומה ותקיפה מינית. לאחר הצגת המאפיינים של הרובד הא־מילולי בבריאות ובחולי, נסקור ייצוגים של ממד זה בכתיבה הפסיכואנליטית, הפילוסופית וכן באמנות ובשפה. לאחר מכן נציע להתבונן על תסמינים פסיכוסומטיים, כגון חיתוכים עצמיים או התמכרות, ככאלה המבטאים באופן גופני ורגרסיבי את הכאב שלא ניתן לבטאו במילים. לבסוף נפנה לדגש נוסף של מאמר זה, והוא הבנת החיוניות של ההשתהות של המטפל בממד נטול מילים או המשגות זה, שאותה אנו מכנים ריחוף על פני תהום, לטיפול בכלל ולטיפול בטראומה בפרט – ונביא דוגמאות קליניות לכך.

שתי נשים ושני גברים מקבלים יום אחד בשורה שמשנה את חייהם מן היסוד. איך יגיב כל אחד מהם? כל אחד ממקומו, מגילו ומניסיון חייו, עסוק בשאלה מה עשה בחייו עד כה ומה עוד ירצה לעשות. האם תשנה הבשורה הקשה הזו את מסלול חייהם, האם יש סיכוי שישובו לשלוט בו? עדיין אין לדעת זאת ואין לדעת מי מכולם יזכה לראות את הים. יוסי סוכרי, זוכה פרס ברנר ופרס ראש הממשלה, מעז להתמודד בפיכחון עם נושא רגיש במיוחד ומאיר אותו ביד בוטחת מחמש זוויות בלתי נשכחות.

"הייסורים הניתנים למניעה שחוו יקיריה של ד""ר אביבה אלעד, רופאת משפחה ומדריכת רופאים ותיקה, הותירו בה חותם עמוק והובילו אותה לכתיבת ספר זה. בחלקו הראשון של הספר היא פורשׂת שלושה סיפורי התמודדות עם חולי ועם ליקויי המערכת, הרוויים בעצב ובכאב, ברגעי שמחה ואהבה ובפרצי זעם ותסכול. בחלקו השני היא מציעה דרך מקיפה לתיקון – בסביבת העבודה של הרופאים, בדרכי הטיפול בחולים ובכלים המוצעים להם לצמיחה ממשבר. תיקון שכזה הוא, מבחינתה, צו השעה. "