כשהמטפל פוגש מטופל פגוע גם אצלו עולים רגשות קיצוניים: הוא נע בין הרצון האמיתי לעזור, לתת, לתמוך, לחוש חמלה ובין הרגשה של יאוש, חידלון, כעס ואשמה. הוא עשוי לנוע בין רתיעה פיזית אסתטית, רתיעה מחדלונו של הגוף ופחד שזה ידבק בנו ובין המשאלה לראות את היופי המבצבץ מבעד לעיוות; בין צורך לשמור על מרחב טיפולי ובין הצורך לפעול בדרכים מעשיות – לגעת ולפעול באופן פיזי; המטפל עשוי לנוע בין פנטזיות הצלה ובין הכרה כואבת במציאות בלתי נסבלת ואכזרית. בתוך כך הוא חייב לדבוק באמונה ובתקווה שיש לאן לשאוף בהתפתחות של הילד ושניתן למצוא במאמץ הסיזיפי הזה רגעים כה מרגשים של הישג ומשמעות.