"איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את ""הלילה ההוא"", ויוצא לדרך ל""שם"", לחפש את בנו המת. מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה"

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה, / לְקָבֵּל, אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם, / אוֹמֶץ, לְשַנוֹת אֵת הַדְּבָרִים אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי, / וְאֵת הַתְּבוּנָה, / לְהַבְחין בֵּין השְׁנַיִם.

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד / הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי. / הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם / בְּרַגְלַי / עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

שיריה של שלומית נעים נאור מגלים קול שירי בשל וסגנון עברי מרתק, העשוי תנועה מהירה בין לשון המקורות והתפילה לבין לשון הדיבור העכשווית. הווייתה כאשה בעולם היהודי הדתי עשויה מן התנועה הזאת בין מטבעות הלשון שהן הטבעות של אמונה לבין חייה העכשוויים, הסבוכים בחוויות ובייסורים המנסים למצוא את ביטויים בנבכי העבר של המסורת.