דיונו של המחבר בהלכות אבלות מתמקד ביחס שבין מעשיו החיצוניים של האבל לבין עולמו הפנימי. ניתוח הלכתי חודר מתמזג בדפים אלה עם שרטוט עדין ורב-עוצמה של דיוקנו הפילוסופי והפסיכולוגי של האדם הנתון בייאוש ובמצוקה.

בְּאוֹתוֹ לֵיל בְּרָקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִמֶּנָּה, שֶׁהִפְרִידוּ בֵּינִי לְבֵינָהּ, עָצַמְתִּי עֵינַי כְּדֵי לִהְיוֹת עִמָּהּ בְּעוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ רִשְׁפֵי זָהָב,/ שֶׁאֵין בּוֹ זִיקֵי אִזְמָרַגְדְּ, עוֹלָם שֶׁבּוֹ הַיָּם וְאֶלֶף גְּוָנָיו הוּא רַק שָׁאוֹן זוֹרֵם, רַק רַעַם רָטוֹב.