מַשֶּׁהוּ הִשְׁתַּנָּה. / קִירוֹת הַחֶדֶר מִתְרַחֲבִים / הַזָּוִיּוֹת לֹא מְאַיְּמוֹת עוֹד, הָרִצְפָּה יוֹתֵר יְצִיבָה.

ספרה של אליזבת קובלר – רוס עוסק בשני סוגים אחרים של בדידות – בדידותם של הנוטים למות, והבדידות שכנגד, של אלה שמטפלים בהם ומלווים אותם בימיהם האחרונים

מאמר זה ייגע בשאלת משמעות החיים, שהיא – בפראפרזה לדברי אלבר קאמי – השאלה היחידה שראוי לעסוק בה. אבל המטרה כאן אינה להציע לכם, הקוראים, משמעות לחייכם, ואפילו לא לנסח באופן בהיר יותר את המשמעות שסביר שמצאתם להם מכבר. המאמר יתבונן בשתי תשובות-על לשאלת המשמעות – או ליתר דיוק, שני 'שדות' של תחושת משמעות.