זֶה הֲרֵי לֹא פָּחוֹת מִנֵּס שֶׁהַבֹּקֶר קָם עַל מְקוֹמוֹ
מִתְקַיֵּם וּמַמְשִׁיךְ.
הָאֲדָמָה לֹא רוֹעֶדֶת, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה גַּם שׁוֹטֶפֶת
גַּם סוֹחֶטֶת, הַחַשְׁמַל זוֹרֵם בְּמַסְלוּלוֹ הַחֲשָׁאִי.
הַלֵּב לֹא קָרַס, הַבֶּטֶן לֹא פָּקְעָה
יוֹם חָדָשׁ אוֹזֵר אֹמֶץ וּבָא
עוֹמֵד לוֹ הַכֹּחַ לְצֵאת אֶל הַדֶּרֶךְ
יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת אַחֶרֶת
(אַתְּ זוֹכֶרֶת
וְנִזְהֶרֶת)
